השופט נ' הנדל:
1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 12712-06-11 (כב' השופטים סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג, י' כהן, ר' שפירא) בו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה שניתן בת"א 2597/07, על-ידי כב' השופטת כ' ג'דעון לפיו נדחתה תביעת המבקשות כנגד משיבה 1 - חברת מקורות בע"מ - לסילוק ידה מתחנה לשאיבת מים (להלן: התחנה) ולחייב אותה בדמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין עליהם בנויה התחנה. בתוך כך הוסיף בית המשפט המחוזי כי מקורות רשאית לרשום הערת אזהרה על שמה כבעלים.
הסכסוך בבקשה שלפניי נסוב על שטח בגודל 1,100 מ"ר עליו בנויה תחנה לשאיבת מים של חברת מקורות (להלן: השטח). השטח נמצא בתוך חלקת קרקע מס' 16 בגוש 18886 הממוקמת בכפר ירכא (להלן: החלקה). החלקה רשומה על שם המבקשות בלשכת רישום המקרקעין לאחר שרכשו את הזכויות בה. במקביל, מקורות מחזיקה בשטח התחנה זה חמישים שנה. לזכותה קיימת התחייבות של מינהל מקרקעי ישראל (משיב 2) להחכיר לה שטח זה למשך 49 שנים בתמורה לויתור על זכות בעלותה בשטח. ההתחייבות לא השתכללה להסכם. זהו מצב הזכויות בשטח אשר הובא להכרעה לפני בית משפט השלום בתביעת המבקשות לסילוק ידה של מקורות מהשטח.
בית משפט השלום סקר את גלגוליה של החלקה בפסק דינו: בשנת 1962 רכשה מקורות את השטח בכפר ירכא לצורך הקמת תחנה לשאיבת מים. במהלך הליכי הסדר מקרקעין באזור, הגישה מקורות בקשה להצהיר על זכות בעלותה בקרקע. בשנת 1974 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה לפיו מקורות תוותר על תביעתה לבעלות בחלקה והיא תירשם על שם מדינת ישראל, כפוף להתחייבותה לתת למקורות זכות חכירה של השטח. כאמור הסכם החכירה לא נחתם מסיבות שלא הובהרו. בשנת 1976 ויתרה המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) על זכות הבעלות שלה בחלקה לטובת חברת הימנותא בע"מ - משיבה 3, ללא אזכור התחייבות המדינה למקורות. עקב הויתור נרשמה הימנותא כבעלים של החלקה, כאשר ברישום לא הופיעה זכותה של מקורות בשטח. הימנותא מכרה את החלקה למבקשות בשתי עסקאות חליפין בין השנים 1981-1983, לאחריהן נרשמו הזכויות בחלקה על שם המבקשות. בשנת 2001 חפצו המבקשות למכור חלק מהחלקה, לרבות השטח עליו מזדקרת תחנת המים. אי לכך הגישו המבקשות תביעה לבית משפט השלום בחיפה לסילוק ידה של מקורות מהשטח ולפסיקת דמי שימוש ראויים בחלקה. מקורות מצידה הגישה הודעת צד שלישי כנגד המינהל והימנותא.
בית משפט השלום דן בהתנגשות בין התחייבות המינהל למקורות לחכירת השטח ובין ויתור המינהל על הבעלות בשטח עבור הימנותא על פי דין העסקאות הנוגדות. נקבע כי בתחרות זו זכותה של מקורות גוברת על זכות הימנותא בשטח בגלל היעדר קיומו של יסוד תום הלב הנדרש לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 אצל הימנותא, אשר התעלמה מנוכחותה של מקורות בשטח ומקיומה של התחנה. ביחס לעסקה שנכרתה בין הימנותא למבקשות - המאוחרת בזמן, בית משפט השלום דחה את טענות המבקשות כי לא ידעו על זכויותיה של מקורות בחלקה עובר לביצוע עסקת החליפין עם הימנותא ושלא בדקו את המצב בשטח לאור יחסי האמון בינן ובין הימנותא. מכאן הסיק שהמבקשות לא פעלו בתום לב ברכישת הזכויות בחלקה. לכן הן אינן יכולות לחסות בצילו של סעיף 10 לחוק המקרקעין וזכותן אינה עומדת לפני זכותה של מקורות בשטח. על יסוד האמור, נדחתה תביעת המבקשות.
בסיפה של פסק דינו הזכיר בית משפט השלום טענות נוספות שהועלו ביחס לזכויות מקורות בקרקע. צוין כי ניתן לקבוע שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק המקרקעין אשר מקנה למקורות זכות חזקה בקרקע מתוקף הקמת מחוברים במקרקעין לא מוסדרים. ברם, משהוכח שלזכות מקורות עומדת התחייבות המינהל לחכירה בשטח אין להידרש לכך.
2. על פסק הדין הגישו המבקשות ערעור שהופנה כלפי מקורות בלבד. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את הערעור תוך אימוץ "פסק דין מפורט ובהיר" של בית משפט השלום, זולת בנושא אחד אותו ביקש לתקן: בית משפט השלום קבע כי לאחר שניתן פסק הדין בפשרה בשנת 1974 בו ויתרה מקורות על דרישתה לבעלות בשטח, נותרה לה רק התחייבות מאת המינהל למתן זכות חכירה בשטח. תחת זאת קבע בית המשפט המחוזי שזכות החכירה שעמדה למקורות מכוח התחייבות שנתנה לה המדינה במהלך תיק הסדר המקרקעין באה חלף הזכויות בשטח שרכשה מקורות בשנת 1962. לכן, רכישת הזכויות בחלקה על-ידי המבקשות הייתה כפופה להתחייבות המינהל להחכיר למקורות את השטח של 1,100 מ"ר, ולמבקשות אין כל זכות בשטח זה. לאור האמור הורה בית המשפט המחוזי כי מקורות רשאית לרשום הערת אזהרה על השטח כבעלים, הן מכוח תיק ההסדר הן על פי פסק דינו. מכאן הבקשה למתן רשות הערעור שלפניי.
3. המבקשות העלו טענות, הן ביחס לנפסק על-ידי בית משפט השלום, הן ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לראשונות, לא מצאתי לנכון להעניק רשות ערעור בעניינן. קביעותיו של בית משפט השלום מבוססות היטב, מבחינה עובדתית כמו גם משפטית. לא מצאתי בטענות אלה נימוק שיצביע על שגגה שנפלה בפסק דינו של השלום ומקל וחומר שאין מקום להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי ביחס לטענות אלו. לעומת זאת, טענות המבקשות בדבר התוספת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי דורשות דיון והכרעה, גם בהתחשב במסגרת הדיונית של בקשה זו.
המבקשות גורסות כי קביעת בית המשפט המחוזי ביחס לרישום בעלות בקרקע על שם מקורות שגויה בשל היעדר סמכות וגם לגופה. ראשית, התביעה הוגשה על-ידי המבקשות לסילוק יד. לא נשמעו ראיות הרלוונטיות לשאלת הבעלות. מקורות לא ביקשה כי יוצהר שיש לה זכות בעלות בקרקע ולא ערערה על פסק הדין של בית משפט השלום. מסיבה זו בית המשפט אינו יכול להעניק לה סעד שלא נידון לגופו ושמעולם לא התבקש על-ידה. עוד נטען על ידן כי בית המשפט המחוזי אינו יכול לקבוע קביעה פוזיטיבית של בעלות במסגרת ערעור על תביעה לסילוק יד שהוגשה לבית משפט השלום. לגופו של עניין טוענות המבקשות שנפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי כיוון שהתחייבות החכירה לטובת מקורות, בה מתמצית זכותה של מקורות בשטח, לא יכולה להפוך לזכות בעלות בשטח. לעמדתן קביעה זו בהליך של ערעור בעלת חשיבות משפטית המשתרעת מעבר להליך הקונקרטי בין הצדדים, ונוכח טעותו של בית המשפט המחוזי היא מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בגלגול שלישי.
ביום 19.01.12 התבקשה תשובה מאת המשיבים "אך לעניין קביעתו של בית המשפט המחוזי בנושא רישום זכויות הבעלות במקרקעין שבנדון על שם המשיבה 1 מקורות - חברת המים הלאומי (כאמור בפיסקה 4 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), ובכלל זה לסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי להידרש בערעור לסוגיית הבעלות במקרקעין, בשים לב למאפייני עילת התביעה שנדונה לפני בית משפט השלום".
מקורות תולה עיניה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות לקבוע כי היא זכאית לרשום הערת אזהרה בדבר זכויותיה. ראשית, נושא הבעלות בשטח הועלה כבר לפני בית המשפט השלום ונדון במסגרת פסק דינו. עילת המבקשות לסילוק ידה של מקורות מן השטח הייתה טענתן לבעלות עליו, וטענת הגנתה החלופית של מקורות הייתה כי היא רשאית להירשם כבעלת זכויות בשטח, בין אם כבעלים ובין אם כחוכרת. שנית טוענת מקורות כי נושא הבעלות נדרש היה לצורך הכרעה בנושא סילוק היד. לכן גם מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית המשפט המחוזי היה מוסמך לפסוק בדבר רישום הבעלות על שם מקורות כעניין שבסמכותו הנגררת.
לעמדת הימנותא בית המשפט המחוזי היה מוסמך לקבוע שמקורות תירשם כבעלים על השטח למרות שסעד זה לא התבקש על-ידה. זאת על פי סעיפים 454 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומאחר שמקרה זה הינו יוצא מן הכלל. המינהל אף הוא תומך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין תיקון פסק דינו של השלום, המינהל הפנה גם הוא להוראת סעיף 462 לתקנות סדר הדין האזרחי. המינהל מדגיש כי אין בהוראת בית המשפט המחוזי בדבר רישום הערת אזהרה על שם מקורות כבעלים משום קביעה פוזיטיבית שמקורות בעלים בשטח. על כן מבקש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הבהרת סוג ומהות הערת האזהרה שהורה לרשום.
4. מקורה של הסתייגות המבקשות מהוראת בית המשפט המחוזי בדבר רישום הזכויות בשטח על שם מקורות כבעלים מצויה במסגרת הדיונית בה ניתנה. עילת התביעה של המבקשות הייתה סילוק יד של מקורות מהשטח וקבלת דמי שימוש ראויים. לאחר שבית משפט השלום דחה את תביעתן, המבקשות ערערו על פסק דינו. מקורות לא ערערה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשות ופסק לטובת מקורות כי היא זכאית לרשום הערת אזהרה על השטח כבעלים. המבקשות גורסות כי קביעת בית המשפט המחוזי שגויה משהיא מעניקה סעד שבית המשפט המחוזי לא התבקש לתיתו, לטובת משיבה שלא ערערה לפניו, תוך חריגה מסמכותו. על פי תיאור תמציתי זה של השתלשלות ההליכים ותוצאת הערעור בסופם, ולאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, דעתי היא כי לעניין ההוראה על רישום זכויות הבעלות בשטח על שם מקורות יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור.
סמכויות בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור קבועות הן בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והן על פי עקרונות שיטתנו המשפטית. כבית משפט לערעורים, מוקנות לבית המשפט המחוזי סמכויות נרחבות שמשתרעות גם על סמכויות הערכאה הראשונה על מנת שיוכל להביא לסיום הסכסוך המונח לפניו. כך למשל, בית משפט שלערעור אינו מוגבל לנימוקי הערעור שהובאו לפניו (תקנה 415) והוא רשאי לפסוק בתובענה אף אם בית המשפט בערכאה הקודמת הסתמך על נימוק שונה (תקנה 454). אך סמכות לחוד ושימוש בסמכות לחוד. הסמכות הרחבה של בית המשפט לערעורים מסורה לשיקול דעתו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי815 (1995)). שיקול דעת זה מונחה גם על ידי עקרונות המשפט האדברסרי הנהוגים בישראל, לפיהם הצדדים הם שמגדירים את יריעת המחלוקת ביניהם ובית המשפט מכריע בסכסוכים שהצדדים לדיון הניחו לפתחו (השוו: רע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני (15.08.10)). השימוש בסמכויות הסוטות מעקרונות אלו נעשה במשורה ובגדר חריג. עדיין, בית המשפט המחוזי כפוף לכללי הפרוצדורה והסמכות העניינית והמקומית, ואינו יכול להפעיל את סמכויותיו הרחבות בעניין אשר ההרשאה לדון בו לא הואצלה לו בחוק. ההלכה הפסוקה אף עיצבה בעצמה משוכות המונחות לפני בית המשפט שלערעור מפני הפעלת סמכויותיו לטובתו של צד אחד או אחר.
בקביעתו האחרונה בנוגע לרישום הערת אזהרה על שם מקורות סטה בית המשפט המחוזי משתי הלכות הנוגעות לאופן הפעלת סמכויותיו, ואשר קשורות האחת בשנייה. הראשונה, בית המשפט אינו נוהג ליתן לתובע סעד שלא נתבקש על-ידו (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל לה(1) 701; ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4) 401, 404 (1987)). זאת אלא בנסיבות מיוחדות בלבד ובהתקיים מספר תנאים שנקבעו בפסיקה (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק דינו של השופט א' א' לוי(8.6.2005); ע"א 1546/11 בן גור נ' מנהל מקרקעי ישראל(08.09.11)). הגיונו של הכלל הוא כי במשפט אזרחי התובע - או המערער - הוא המכתיב את גבולות ההליך באמצעות כתב תביעתו. בהתאם לסעדים להם עתר התובע, מתגונן יריבו (ע"א 1653/08 סמיון ליפץ נ' בנק לאומי לישראל (14.0711)). כלל זה, אפוא, מכוון להגן על הנתבע ולכן מגביל את התובע לסעדים שדרש מפורשות.
ההלכה השנייה - כדרך כלל אין בית המשפט מושיט ידו לנתבע שלא הגיש תביעה:
"בשיטה האדוורסרית הנהוגה אצלנו - ואינני יודע שיטה טובה הימנה- אין השופט כופה על בעל-דין יתרון שזה לא רצה בו. אין פוסקים לתובע סכום העולה על הסכום הנקוב בכתב-התביעה; ואין פוסקים לנתבע שלא הגיש תביעה שכנגד דבר זולת דחיית התביעה והוצאות" (ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון כד(2) 378, 386).
הרציונאל של כלל זה תקף מכוח קל וחומר בהליכי הערעור, אז כבר נפרש לפני הצדדים המצב המשפטי לאשורו. אם סבור היה בעל דין שהחלטת הערכאה הראשונה טעונה שינוי, עמדה לו האפשרות להגיש ערעור או ערעור שכנגד (ע"א 695/79 מפעל התורה למען הישיבות בארץ ישראל נ' מרים כהן, פ"ד לז(2) 52, 69 (להלן: עניין מפעל התורה)). משויתר על זכות זו, אין זה מתפקידו של בית המשפט לפתוח לו או לפסוק לו סעד. ניתן ללמוד כלל זה גם מתקנה 460(א) לפיה פסק דין בערעור יכיל את "הסעד שהמערער זכאי לו, אם ההחלטה שעליה ערער בוטלה או שונתה". המערער ולא המשיב. הצד השני של המטבע חשוב לא פחות: מערער בהליך אזרחי אינו צריך לחשוש כי הגשת הערעור תרע את מצבו מעבר להטלת הוצאות אם ערעורו יידחה.
5. המשיבים טוענים כי ניתן להצדיק את קביעתו של בית המשפט המחוזי בשני אופנים אחרים: האחד, באמצעות הפניה לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי הנותנת בידי בית המשפט שלערעור את הכוח ליתן כל החלטה לטובת משיבים או בעלי דין אחרים, אף אם לא הגישו ערעור. טענה שנייה היא כי לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, מוסמך היה בית המשפט המחוזי בערעור על תביעה לסילוק יד שנידונה בבית משפט השלום להתייחס לסוגיית הבעלות בשטח כעניין שבסמכותו הנגררת. עוד צוין על ידם כי בית המשפט המחוזי קבע בעניין רישום הערת האזהרה על שם מקורות לאחר שמצא כי "בנושא אחד בלבד יש בדעתנו לתקן את פסק הדין של בית משפט קמא" (פס' 3 לפסק הדין). לאמור, בית המשפט שלערעור התערב לנוכח דעתו שנתגלה פגם במסקנות שהסיק בית המשפט הראשון מן העובדות וכך בסמכותו לעשות.